נועם אוחז ביד של אמא כשהם נכנסים לגן. הרעש מטביע הכל. ילדים צועקים ובנים רצים עם מכוניות על הרצפה. נועם נסתר מאחורי רגל של אמא.
נועם עומד ליד חלון. ציפור קטנה מתקתקת במקורה על הזכוכית. היא מביטה בו בעיניים מבריקות. הוא לא יודע מה לעשות.
למחרת, נועם לוקח משאית כחולה מהמדף. הוא רואה ילד בונה משהו. הילד מרים את ראשו ומנער את ראשו. נועם שם את המשאית חזרה.
נועם שם את המשאית חזרה על המדף. הוא הולך שוב אל החלון. הציפור קופצת מעצם לעצם. 'תלכי לעכברוש,' חושב נועם.
ביום השלישי, נועם יושב על השטיח. המורה מנגנת פעמון וכולם שרים. נועם מכה בברך בקצב. הוא יושב על הקצה.
הפעמון מצצל שוב. ילדה מתקרבת עם בובת אריה. 'רוצה לשחק?' היא שואלת. נועם מסתכל עליה. הוא לא אומר כלום.
'אפשר לשחק עם המכוניות?' הוא לוחש. הילדה מחייכת מצחיקה ומצביעה על המסלול. 'בוא!' היא אומרת. נועם קם על הרגליים.
נועם דוחף את המכונית שלו לאורך המסלול. המכוניות רודפות אחת אחרי השנייה. 'וווו!' הוא אומר. הילדה צוחקת.
המכוניות נופלות לערימת כריות. 'אוף!' כולם צוחקים. נועם צוחק גם. הוא אומר לילדה: 'נתראה מחר?'
אמא מגיעה לאסוף. נועם לא נסתר מאחורי הרגל שלה. הוא רץ אל המסלול. 'ראי!' הוא אומר. 'המכוניות שלי!'
נועם מחזיק את המשאית הכחולה. הילדה עוברת עם בובת האריה. 'נתראה מחר?' היא שואלת. 'כן!' אומר נועם.
נועם יוצא החוצה. הוא לא נסתר מאחורי רגל של אמא. הוא אוחז ביד שלה. מאחוריו, הילדה מנערת יד. 'נתראה מחר!' היא קוראת. נועם מחייך.
