יואל והארטיק

יואל לקק את הפופסיקל התכול עד שהאצבעות נדבקו. הוא ניגב אותן ישר על מכנסי הקאקהי. כתם מבריק נותר במקום. הוא הריף את עיניו לעבר אמו לפני שדיברה.

בחנות פינת העבר, הקלפים הצבעוניים ברקו מאחורי הדלפק. יואל שלף יד, ואז אמו החליפה את הערימה בקופסת עץ. 'שחמט,' היא אמרה, וסגרה את ידו על הקופסה.

יואל לחץ את כפות ידיו על משטח הקרש הקר. הוא הנהן לסירוגין, פיו נעלם. אמו נשמה נשימה עמוקה ואמרה: 'בואי נשחק שם בחצר.'

אמו החזיקה את קופסת העץ וחיפתה עם האצבע על כיוון הפארק. יואל משך את רגליו על המדרכה. פתאום הוא עצר — משהו כחול ובהיר נחת על צמרת המלך העץ.

הפרפר פרש כנפיים לאט, מעגל איטי של כחול וזהב. יואל הביט אליו. המלך העץ עמד שם, יציב ורגוע, עם הכנפיים הרכות מונחות עליו.

יואל שלף בעדינות את המלך מהעשב. הכנפיים נגעו באגודלו. הוא נשם עמוק, והפרפר המריא — שריד של כחול בעיניו.

הוא הניח את המלך על שולחן האבן. האמהה חייכה. יואל הרים רגל — לא מתוך עצב, אלא מתוך סקרנות — והניח את כף רגלו ליד הקרש.

יואל הרים את רגלו ועקב אחר הקוויים של הקרש. הכחול של הכנפיים עדיין ריחף בעיניו. הוא הנהן, וסוף סוף יצא חיוך צר ועדין.