מאיה דוחפת את הציור שלה על שולחן המטבח. אמא מניחה מגנט כסף על הפינה ומדביקה אותו למקרר. "איזה ציור מדהים! יש לנו ציירת קטנה כאן!", היא אומרת. הנייר מתקפל לרגע ואז נשאר מחובר.
מאיה מהלכת בטיפות רגליים אל חדר השינה. היא מסתכלת על הקיר הלבן והריק ליד הספה. היא תופסת את המברשת הכחולה של אבא וטובלת אותה בצבע ירוק. הזיפים צפצפים על הדופן של הכלי.
כשהדלת המקדימה נסגרת בקול רועם, הקיר הוא כבר יער מטושטש של ירוק, כתום וסגול. הצבע זורם למטה במים כהים. הנעליים של מאיה מכוסות בצבע. אבא עומד עם תיק העבודה בחצי יד, פיו פעור.
אמא מנקה קמח מהסינר שלה, מתכופפת ומצביעה על השמש העקומה בפינה. "האם זה כלב?" היא שואלת. הצבע הנוטף מקיש על הרצפה – טפט, טפט, טפט. סנטרה של מאיה מרים. "זה דרקון.", אבא סוגר את פיו לאט.
עד אחה"צ, שלושה ריבועי דבק צרים מסגירים מלבן נקי על הקיר. אבא גורר את הספה קדימה עם צליל של עץ על רצפה. מאיה משחיתה טביעת אגודל ירוק-כתום בפינה ולוחשת, "אפשר להוסיף כנפיים מחר?" עיפרונו של אבא נשבר בידו.
"בטח, ציירת קטנה", אבא אומר. מאיה מחיימת וחוזרת לשולחן שלה כדי לחשוב על הכנפיים. הקיר החדש מרגיש כמו הבית שלה יותר מתמיד. הצבעים עדיין רטובים באור אחר הצהריים.
לילה יורד על הבית. הקיר עם הציור הגדול נראה שקט בחשיכה. מאיה שוכבת במיטה ומסתכלת לתקרה. היא חולמת על דרקונים וכנפיים. החלום שלה גדול יותר מהקיר הזה.
בבוקר, אור חדש נכנס לחדר. מאיה קמה במהירות ורצה לראות את הקיר. הציור שלה מחכה שם, יבש ומוכן לעוד שינויים. היא יודעת שהיום יהיה יום טוב לציור.
