נוגה בלתי במעגל הגינה, מנענע כיסים ריקים. הוא מסתובב גרבי ישן מעל הדשא. צלצול חד – מטבע כסף בודד נופל על האדמה השחורה. 'רגע,' הוא שוקט, ומביט במטבע.
נוגה מרים את המטבע אל השמש, עיניים מצומצמות. צליל מתכת חודר באוויר החם של פרחים על השיזר. 'מה אם אשתיל אותו?' הוא חושב, וכופץ חור קטן באצבעותיו. האדמה רכה, מתהפכת תחת הציפורניים.
המטבע יורד לתוך השריטה – קל, רגוע. נוגה מכסה אותו בעץ דק ומשפשף עם כף יד. האדמה משתקעת, שטוחה, נקייה. 'מזל טוב, קטן.' הוא מחייך לעצמו.
נוגה מטה ספל טרקוטה, זרם דק נופל על הנקודה – ששש, ששש – האדמה הופכת לכהה. 'גדל, עץ מטבע קטן. לאמא.' הוא מגהץ את הידיים על המכנסיים, צעד אחורה. מביט על הכדור השטוח.
לילה. נוגה טוחה במיטה, עיניים פתוחות. דרך החלון, הגינה היא כתם שחור. הרוח מכניסה את מי הגבעים בשיזר כל הלילה – טק, טק, טק. הוא סופר כל אחד, עד שהשפתיים רגועות.
בבוקר, רגליים עירומות קריות על האריחים. נוגה דבק לזכוכית, עיניים רחבות על השדה. הגינה שם, שקטה, חומה. 'ירוק,' הוא חושב, 'היום אתה תראה ירוק.'
נוגה רץ על הדשא הרטוב, נעליים מרתיבות, צעדים מהירים. הוא שוקע על ברכיים, שותף אדמה עם קצות אצבעות. שתי עלי זעיר – ירוק, דק – בולטים ליד המטבע הנוצץ. הוא קורץ.
ואז חיוך רחב, שיניים בולטות, חריק עולה. 'זה עץ שלי,' הוא לחש, מספיק חזק לפרחי השיזר. 'עץ כסף שלי.' העלים הירוקים עומדים שם, דקים, זעירים, חיכו.
נוגה חופר מקל קצר מהאדמה, שותף אותו ליד הכרייה. הוא שונן 'אמא' בקצה של מפתח זעיר מהכיס. אור שמש נופל, טיפות ברק על השלט הקטן. הפרחים על השיזר נרמשים, צבעים רועשים מול הכחול.
נוגה יושב על עקביו, ידיים על האדמה. שתי העלים רועדות ברוח, דקות, ירוקות. הגינה כולה ריחה של אדמה רטובה ושמש קיצית. 'אמא,' הוא חושב, והעלים מנענעות בלי להישבר.
